איגמה ניהול ומסחר בע"מ נ' כהן - פסקדין

פסק דין

1.לפני תביעה שיטרית שעניינה שיק מס. 3371922 על סך 10,537 ₪ זמן פרעון 10.7.06 להלן: "השיק"). הנתבע אינו מכחיש את חתימתו על גבי השיק אולם טוען כי לא ניתנה תמורה עבור השיק או אף ההפך מכך הוא הנכון לשיטתו. בעל המלאכה לו נמסרו השיקים גרם לשיטתו נזקים העולים על סכומו של השיק.

2.התובעת הגישה את השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ביום 25.5.10, כמעט ארבע שנים לאחר זמן הפרעון על פי השיק.

בתצהיר העדות הראשית של מנהלה מר הרינג יניב הוא מבהיר –

"3.הנני להצהיר כי התובעת קיבלה אתה שיק נשוא התביעה הנ"ל מלקוח מזדמן במסגרת נכיון שקים.

...

5.הנני להצהיר כי התובעת נתנה תמורה מלאה ובתום לב בגין השיק."

בעדותו בבית המשפט הבהיר כי קיבל את השיק בשנת 2006, לדבריו "השיק התקבל אצלנו בתאריך שלו. אני לא זוכר תאריך מדויק מתי קיבלנו את השיק. אני אבדוק ברישומים שלי." הוא מבהיר כי לא ידע כי עליו להביא זאת עמו. אישית הוא לא קיבל את השיק ואינו יודע באיזה בנק מן הבנקים שהתובעת עובדת עמם הופקד בו השיק.

מעמדה של התובעת האם בבחינת אוחזת כשורה?

3.הנתבע אינו מכחיש חתימתו על גבי השיק. לפיכך קמה לטובתו של התובע החזקה הקבועה בסעיף 29 לפקודת השטרות (נוסח חדש)

"חזקה על תמורה ועל תום לב

29.(א)כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך.

(ב)כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר."

4.לאור האמור בסעיף 29 (א) לפקודה הנטל לסתירת החזקה בדבר מתן תמורה על ידי התובע בעד השיק, מוטל על הנתבע.

5. הנטל המוטל על הנתבע הינו נטל השכנוע, נטל זה אינו זהה לנטל הבאת הראיות. על האבחנה בין השנים עמדה כב' השופטת (בדימוס) שטרסברג-כהן, ברע"א 3648/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ. מנהל מס ערך מוסף , פד"י נז(4), 891, עמ' 897-

"7. קודם שאדון בשאלה מי נושא ב"נטל השכנוע" וב"נטל הבאת הראיות" בערעור מס ערך מוסף בנסיבות כפי אלה שבענייננו, מוצאת אני לחדד את ההבחנה הידועה בין "נטל השכנוע" ל"נטל הבאת הראיות". "נטל השכנוע" הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל-דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי-עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. "נטל הבאת הראיות" הוא נטל דיוני, הוא חלק מסדרי הדין. נטל זה הוא הנטל המוטל על בעל-דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד ב"נטל השכנוע" אם נטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות יריבו וראיותיו. נטל זה הוא נטל משני, ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי. עמד על כך י' קדמי בספרו על הראיות (כרך ג) [13], בעמ' 1273, באומרו:

"(1) 'נטל השכנוע' - מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בע"ד (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה - משמעה דחיית הטענות.

(2) 'חובת הראיה' - מבטאת חובה 'נלווית', טפלה במהותה לחובה העיקרית.

לעניינו של הנושא בנטל השכנוע, משמעה - החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל. ואילו לעניינו של היריב, משמעה: ה'חובה' להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו שהובאו לחובתו, קרי: כנגדו; וזאת, במקום שאין הוא יכול לעשות כן באמצעות הראיות שהביא יריבו".

(וראו גם: ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי [1], בעמ' 522-523; ע"א 641/66 אריה נ' קליבנסקי [2], בעמ' 363-364; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה [3], בעמ' 832-833, וכן על ההבחנה הרעיונית בין "נטל השכנוע" ו"נטל הבאת הראיות" ראו י' אנגלרד הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין -